ביאור שטיינזלץ על נדה ט׳

1 והלוא דם היוצא כתוצאה מקושי הסמוך ללידה, שעדיין לא ילדה, רחמנא טהריה התורה טיהרה אותו ואינו נחשב לה כדם זיבה ומדוע נחשבת זו ליולדת בזוב?! אמר רב פפי: אכן, הריון של רוח אינו נחשב הריון, ואולם הנח מלהקשות על דין זה שמטמאה מעת לעת, משום שהיא טומאה מדרבנן מדברי סופרים, והקלו חכמים במעוברת זו שתהא נחשבת כשאר מעוברות, ודייה שעתה.

2 רב פפא אמר הסבר אחר: מידי כלום מה הוא טעמא הטעם בענין זה של מעוברת שדייה שעתה, אלא משום שמצבה הגופני ירוד, שכן ראשה כבד עליה ואבריה כבדין עליה, ולכן גם אינה רואה דם. הכא נמי כאן גם כן זו המעוברת שילדה רוח וכיוצא בו, ראשה ואבריה כבדין עליה, ולכן אינה רואה דם, ואין לטמאה אלא משעה שראתה.

3 א ובענין הדין ששנינו במשנתנו כי המעוברת שראתה דם דייה שעתה, בעא מיניה שאל אותו ר' ירמיה מר' זירא: אשה שראתה דם ומייד אחר כך הוכר עוברה, מהו דינה, האם דייה שעתה או שמטמאה למפרע? וצידי השאלה: האם כיון דבעידנא דחזאי שבזמן שראתה את הדם עדיין לא הוכר עוברה — הריהי מטמיא מטמאה כשאר נשים, מעת לעת או מפקידה לפקידה. או דלמא שמא כיון שבסמוך לה להכרתה כמעוברת הוא שחזאי ראתה — לא מטמיא אינה מטמאה למפרע, אלא כשאר הנשים המעוברות, שדיין שעתן?

4 אמר ליה לו ר' זירא לר' ירמיה בתשובה: מידי כלום מה הוא טעמא הטעם בענין זה שהקילו חכמים במעוברת שדייה שעתה, אלא משום שראשה כבד עליה ואבריה כבדין עליה, ולכן אינה רואה דם, ואילו זו בעידנא דחזאי בזמן שראתה עדיין לא היתה במצב זה, ועדיין אין ראשה כבד עליה ואין אבריה כבדין עליה, ואין סיבה איפוא להקל עליה.

5 ב ועוד בדין המעוברת, בעא מיניה ההוא סבא שאל ממנו זקן אחד מר' יוחנן: אשה שיש לה וסת שחייבת לבדוק עצמה כשמגיע זמן וסתה, והגיע עת וסתה בימי עבורה, ולא בדקה, מהו הדין? והוסיף אותו זקן ופירט: קא מיבעיא מסופקת היא לי שאלה זו דווקא אליבא דמאן דאמר לפי שיטתו של מי שאומר שחובת הבדיקה של הנשים שיש להן וסתות קבועות הריהי דאורייתא מן התורה. מאי מה הדין? וצידי השאלה: לשיטה זו האם כיון שחובת הבדיקה בזמן הוסתות הוא דאורייתא מן התורה — אף המעוברת שהוכר עוברה בעיא צריכה בדיקה, ואם לא בדקה מן הסתם הריהי טמאה. או דלמא שמא כיון שהמעוברת דמיה מסולקין בזמן ההריון — לא בעיא אינה צריכה בדיקה?

6 אמר ליה לו ר' יוחנן לאותו זקן בתשובה: תניתוה שניתם, למדתם כבר מעין זו במשנה להלן בפרק רביעי: ר' מאיר אומר, אם היתה אשה זו שיש לה וסת שרויה במחבא, מפני יראה כלשהי, והגיע שעת וסתה שבו היא עשויה לראות דם, ולא בדקה עצמה — הריהי טהורה, שכן מניחים אנו שלא ראתה במצבה זה, משום שהחרדה מסלקת את הדמים. ונדייק מכאן: טעמא הטעם שטהורה היא, הוא רק משום דאיכא שיש לה במצב זה חרדה, הא הרי נסיק מכאן שאם ליכא אין מצב של חרדה, והגיע זמן וסתה ולא בדקה — טמאה היא,

7 אלמא מכאן שסבור הוא ר' מאיר כי דין וסתות הוא דאורייתא מן התורה, שאילו היה מדברי חכמים בלבד, לא היתה נטמאת אם לא בדקה עצמה. ומכל מקום סבור ר' מאיר כי כיון דאיכא שיש חרדה — דמיה מסולקין, ולא בעיא צריכה בדיקה. הכא נמי כאן גם כן בענין מעוברת יש לומר כי דמיה מסולקין, ולא בעיא צריכה בדיקה. ולכן אף שלא בדקה הריהי טהורה.

8 ג שנינו במשנה כי האשה המניקה את ילדה, אם ראתה דם דייה שעתה, עד שתגמול את בנה מיניקה. ובענין זה עוד תנו רבנן שנו חכמים: האשה המניקה שמת בנה בתוך תקופת ההנקה שהיא בת עשרים וארבע חדש — מפסיקה להיקרא "מניקה", והרי היא ככל הנשים, ואם ראתה דם הריהי מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ומכיון שדין זה של "מניקה" תלוי בכך שהיא מניקה בפועל, לפיכך, אם היתה מניקתו והולכת ממשיכה אף יותר מהזמן הרגיל להנקה, וכדי ארבע או חמש שנים, וראתה דם — עדיין דיה שעתה, אלו דברי ר' מאיר.

9 ואילו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אומרים: דין זה של המניקות שראו שדיין שעתן אינו חל אלא בתקופת ההנקה הקצובה שהיא כל עשרים וארבע חדש בלבד. לפיכך, אם היתה מניקתו מעבר לתקופה זו, וכדי ארבע וחמש שנים, וראתה דם — הריהי מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.

10 ובהסבר מחלוקתם אומרים: כשתמצא ניתן לומר בהסבר השיטות הללו כי לדברי ר' מאיר — הדם שרואה האשה כרגיל כדם נדות, בהיותה מניקה הריהו נעכר נעשה עכור, משתנה ונעשה חלב, ולכן כל זמן שהיא מניקה בפועל, אינה רואה דם. ואילו לדברי ר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון, הסיבה שאין האשה המינקת רואה דם היא משום שאבריה הפנימיים מתפרקין מתרופפים בשעת הלידה, ואין נפשה מחזור הוסת התקין חוזרת עד עשרים וארבע חדש. ואולם מעבר לתקופה זו, בין שהיא מינקת ובין שאינה מינקת, ראויה היא לראות דם.

11 ושואלים: לשון זו של "לפיכך אם היתה מניקתו והולכת ארבע או חמש שנים דייה שעתה" שאמר ר' מאיר למה לי? שכיון שלדבריו ראיית הדם תלויה בהנקה בפועל, ודאי שכל זמן שהיא מניקה אינה רואה דם! ומשיבים: משום "לפיכך" שאמרו ר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון החולקים עליו, אחז גם ר' מאיר בלשון זו.

12 וחוזרים ושואלים: ו"לפיכך" שאמרו ר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון למה לי?! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר כי ר' יוסי וחבריו, תרתי אית ליה שתי סיבות יש לו מדוע אין האשה המינקת רואה דם: האחד, משום שהדם נעכר ונעשה חלב. והשני, משום שאיבריה מתרופפים בשעת הלידה. לכן קא משמע לן השמיע לנו ר' יוסי וחבריו בלשון זו של "לפיכך", כי הסיבה היא אחת: שאיבריה מתרופפים בלידה, ולאחר תקופת עשרים וארבעה חודש, הריהי שבה לתיקנה, וחוזרת ורואה דם אף שהיא עדיין מניקה.

13 ומציינים, תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך כפי שהסברנו: בתקופה זו של ההנקה אין המניקת רואה דם, משום שדם נעכר ונעשה חלב, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: משום שאבריה מתפרקין, ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבע חדש. ובהסבר שיטתו זו של ר' מאיר אמר ר' אלעאי: מאי טעמא מה הטעם, המקור במקרא לשיטת ר' מאיר שדם נעכר ונעשה חלב? — דכתיב שכן נאמר בתשובת איוב לרעיו: "מי יתן טהור מטמא לא אחד" איוב יד, ד, שיצירה מיוחדת היא שעשה הקדוש ברוך הוא "אחד" שמן הטמא נתן את הטהור, שמדם הנדה הטמא עשה את החלב הטהור.

14 ורבנן וחכמים, ר' יוסי וחבריו החולקים על ר' מאיר, כיצד הם מפרשים כתוב זה? אמר ר' יוחנן: זו שכבת זרע, שהוא עצמו טמא, ואדם הנוצר ממנו — טהור.

15 ור' אלעזר אומר: אלו מי הנדה מי אפר פרה אדומה הניתנים בהזאה על טמא מת, שכן המזה את המים וכן זה שמזין עליו — טהור, ואילו מי שנוגע במים — טמא. ושואלים על כך: וכי מזה מי הנדה טהור הוא? והכתיב והרי נאמר במפורש בפרשת פרה אדומה: "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו" במדבר יט, כא, הרי שטמא הוא, וטעון כיבוס בגדים! ומסבירים: מאי מה פירוש "מזה" האמור בכתוב זה? האדם הנוגע במי הנדה, הוא הטמא, ואולם המזה את מי הנדה הריהו טהור.

16 ומקשים על כך: והכתיב והרי נאמר בכתוב זה "מזה", והכתיב והרי נאמר באותו כתוב "נוגע", כנאמר שם: "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב"? הרי ש"הנוגע" אינו המזה! ועוד, גם מתוכן הכתוב עצמו אי אפשר לומר שה"מזה" הוא הנוגע, שהרי נאמרו בכתוב דינים שונים במזה ובנוגע, שכן המזה הריהו טמא ובעי צריך כבוס בגדים, ואילו האדם הנוגע במי הנדה הריהו טמא ואולם לא בעי אינו צריך כבוס בגדים! אלא יש לומר לשיטת ר' אלעזר שהמזה מי הנדה הריהו טהור על אף האמור "ומזה מי הנדה וכבס בגדיו", כי מאי מה פירוש "מזה" האמור בכתוב זה? כוונתו: הנושא את מי הנדה, שנטמא בכך, אף שאינו נוגע במים.

17 ושואלים: אם כן, וליכתוב ושיכתוב המקרא במפורש לשון "נושא" הברור, ולא לשון "מזה"? ומשיבים: קא משמע לן השמיע לנו הכתוב על ידי ביטוי זה שאין הנושא את מי הנדה טמא אלא עד דדרי שיישא מי נדה שיש בהם כשיעור הראוי להזאה. ושואלים: הניחא למאן דאמר זה נוח לשיטת מי שאומר שהזאה של מי נדה צריכה שיעור מוגדר, כדי שתטהר, אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר שאין הזאה צריכה שיעור, מאי איכא למימר מה יש לומר?! ומשיבים:

18 אפילו למאן דאמר לשיטת מי שאומר שהזאה אינה צריכה שיעור, הני מילי דברים אלה אמורים דווקא אגבא דגברא על גבו של האדם הנטהר בהזאה זו. אבל במנא בכלי שבו מונחים מי הנדה, וממנו מזים — בעינא צריך שיהיה בו מי נידה כשיעור הזאה. כדתנן כמו ששנינו במשנה במסכת פרה: כמה יהיו במים, ויהא בהן כדי שיעור הזאה? — כדי שיטבול ראשי גבעולין של אזוב שבהם מזים על האדם המיטהר ויזה.

19 ואגב הדיון בענין טומאת מי הנדה, מסיימת הגמרא: והיינו דאמר וזהו שאמר שלמה המלך בענין טהרת הפרה האדומה: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" קהלת ז, כג.

20 ד שנינו במשנה כי ארבע נשים, אם ראו דם דיין שעתן, ואחת מהן היא הזקנה. ובהגדרת הזקנה דנו במשנה: איזו היא זקנה? — כל אשה שעברו עליה שלש עונות בסמוך לזקנתה בלא שראתה בהן דם. ומבררים: היכי דמי כיצד הוא בדיוק זמן זה המוגדר כ"סמוך לזקנתה"? אמר רב יהודה: כל אשה שהגיעה לשלב בחייה שבו חברותיה אומרות עליה: "זקנה היא", נחשבת כזקנה. ור' שמעון בן לקיש אומר:

21 כל אשה שהגיעה לזמן שבו קורין לה מכנים אותה "אמא, אמא", והיא אינה בושה בכך. ובענין זה נחלקו ר' זירא ור' שמואל בר רב יצחק, חד אחד מהם אמר: כל שאינה מקפדת על המכנים אותה כך בפניה, וחד ואחד מהם אמר: כל שאינה בושה בכינוי זה. ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל למעשה ביניהם? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל לענין מי שהיא אמנם בושה בכינוי זה ואולם אינה מקפדת על המכנים אותה כך.

22 ומבררים עוד, שנינו במשנה שכדי שתהא דיה שעתה צריכים לעבור עליה שלוש עונות בסמוך לזקנתה בלא שתראה דם, ושואלים: וכמה היא עונה זו? אמר ריש לקיש משום בשם ר' יהודה נשיאה: הכוונה לעונה בינונית שהיא של שלשים יום. ורבא אמר שכך אמר רב חסדא בהגדרת משך העונה: עשרים יום. ומעירים: ולא פליגי ואין החכמים הללו חלוקים, אלא שמר חכם זה, ר' יהודה נשיאה שאמר כי עונה היא בת שלושים יום, הרי זה משום שקחשיב הוא מחשב, מונה את משך הזמן מראייה לראייה, שהם עשרת ימי טומאה שבעת ימי נידות ושלושה ימי זיבה ועשרים ימי טהרה, ואילו מר חכם זה, רב חסדא שאמר שעונה היא בת עשרים יום, לא חשיב אינו מחשב, מונה את ימי טומאה, אלא ימי טהרה בלבד. א ועוד בענין זה של זקנה, שדייה שעתה, תנו

23 רבנן שנו חכמים: זקנה שעברו עליה שלש עונות בלא שראתה דם, ובעונה שלאחר מכן ראתה — דיה שעתה. וכן אם עוד עברו עליה שלש עונות בלא שראתה, ושוב ראתה — עדיין היא בגדר "זקנה" שדיה שעתה. ואולם אם עוד עברו עליה שלש עונות, ושוב ראתה — הרי היא ככל הנשים, שאף שהשתנה וסתה לתקופת זמן ארוכה יותר, כאשר ראתה דם הריהי מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.

24 ולא מיבעיא נצרך לומר שכוונה שדייקה בשלוש ראיותיה אלה, שכל פעם ראתה בדיוק לאחר שלוש עונות בינוניות, לאמור לאחר תשעים יום בדיוק, אלא אפילו פיחתה במספר הימים שבין ראייה לראייה, ואפילו והותירה הוסיפה על מספר הימים שבין ראייה לראייה, הרי דינה כשאר הנשים, ומטמאה מעת לעת או מפקידה לפקידה.

25 ושואלים: מלשון הברייתא: "אפילו פיחתה" ניתן לדייק כך: ולא מבעיא ואין צורך לומר שדין זה נוהג כאשר כוונה, שכל שלוש הראיות היו כולן במרווחים קבועים. ואולם על כך יש לתמוה: אדרבה להיפך הוא הדבר, שהרי כי כאשר כוונה שלוש ראיותיה במרווחים קבועים, הרי בכך היא קבעה לה וסתה, וכבר למדנו בשיטת ר' דוסא למעלה ד,ב שאשה שיש לה וסת קבועה, דיה שעתה!

26 וכי תימא ואם תאמר שברייתא זו כשיטת רבנן חכמים היא, דפליגי עליה שחולקים עליו על ר' דוסא, דאמרי שאומרים הם כי אף אשה שיש לה וסת מטמאה מעת לעת, אף בכך לא תיושב לשון הברייתא, שכן איפכא מבעי ליה, ולימא ההיפך היה צריך לו לתנא שבברייתא לומר, וכך לומר: ולא נאמר דין זה שהזקנה הרואה שלוש פעמים לאחר שלוש עונות שב דינה להיות כשאר הנשים דווקא במקרה שפיחתה במספר ימי ההפסקה שבין ראייה לראייה וכן כשהותירה במספר ימי ההפסקה שבין ראייה לראייה, אלא אפילו אם כוונה, וכל ראיותיה היו בדיוק לאחר תשעים יום, וקבעה לה בכך וסת, דינה הוא לדעת חכמים שמטמאה מעת לעת או מפקידה לפקידה.

27 ומשיבים: אכן יש לתקן את לשון הברייתא ותני שנה בה כך: לא שפיחתה והותירה, אלא אפילו כוונה. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור תירוץ אחר, שהכי קאמר כך הוא, התנא, אומר: ולא נאמרה הלכה זו במקרה שכוונה במדוייק את שלוש ראיותיה לאחר תשעים יום, אלא רק במקרה שפיחתה וכן כשהותירה, אבל במקרה שכוונה — קבעה לה בכך וסת, ודיה שעתה. ולפי נוסח זה, ברייתא זו כשיטת מני מי היא? — כשיטת ר' דוסא היא.

28 ב שנינו במשנתנו שר' אליעזר אומר שלא רק האשה הסמוכה לזקנתה, אלא כל אשה שעברו עליה שלוש עונות שלא ראתה בהן, דייה שעתה, לכשתראה. ועוד בשיטתו זו של ר' אליעזר תניא שנויה ברייתא, אמר להם ר' אליעזר לחכמים כהוכחה לשיטתו ממעשה שהיה בריבה צעירה אחת ביישוב ששמו היתלו, שהפסיקה מלראות דם במשך שלש עונות, ולאחר מכן ראתה דם, ובא מעשה זה לפני חכמים לפסוק בו ואמרו כי דיה שעתה. הרי איפוא שנפסקה ההלכה כשיטתי אף בצעירה.

29 אמרו לו לר' אליעזר: אין פסק הלכה של שעת הדחק שמקילים בה, מהוה ראיה להלכה כללית. ושואלים: מאי מה, איזו שעת הדחק היתה שם? איכא דאמרי יש שאומרים ששני שנות בצורת הוו היו, וחסו חכמים מלהפסיד את הטהרות המעטות שהיו אז. ואיכא דאמרי יש שאומרים שאותה צעירה בהיתלו בטהרות אפיש לעבידא מרובות התעסקה, ונגעה בהן בפרק הזמן שלפני ראייתה, וחשו רבנן וחששו חכמים להפסד מרובה של טהרות, אם יפסקו שמטמאת למפרע.

30 ועוד בשיטת ר' אליעזר תנו רבנן שנו חכמים: מעשה אירע באשה שלא היתה סמוכה לזקנתה, שלא ראתה שלוש עונות, ולאחר מכן ראתה, ועשה ופסק הלכה למעשה רבי כר' אליעזר שדייה שעתה. לאחר שנזכר רבי שפסק זה הוא כשיטת ר' אליעזר, ולא כחכמים, אמר: כדי כדאי, ראוי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. ושואלים: מאי מה פירוש לשון זו הנאמרת בברייתא "לאחר שנזכר"? אילימא אם תאמר שהכוונה היא: לאחר שנזכר רבי שאין הלכה כר' אליעזר אלא כרבנן כחכמים, אף בשעת הדחק היכי עביד כוותיה כיצד עשה כמותו, והרי אין זו כהלכה?

31 אלא יש לומר שלא איתמר הילכתא נאמרה, נקבעה הלכה לא כמר כחכם זה ולא כמר כחכם זה, ומאי ומה פירוש "לאחר שנזכר" — לאחר שנזכר רבי, שאף שלא נפסקה במפורש הלכה כאחת הדעות במחלוקת זו ואולם הרי זו מחלוקת דלאו שלא חכם יחיד הוא פליג עליה שחולק עליו על ר' אליעזר, אלא רבים פליגי עליה חלוקים עליו, והיה ראוי לפסוק כמותם, והוא פסק כר' אליעזר שהוא דעת יחיד, אמר: כדי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק.

32 ג ובדומה למה ששנינו למעלה במי שפסקה מלראות שלוש עונות, וראתה שוב, דנים במי שטרם הגיע זמנה לראות, וראתה. שכן תנו רבנן שנו חכמים: התנוקת שאינה בת שתים עשרה שנה שלא הגיע זמנה לראות, שהיא בחזקת מי שאינה רואה דם "מסולקת דמים", וראתה. מה דינה? פעם ראשונה שראתה — דיה שעתה, וכן פעם שניה שראתה — דיה שעתה, ואולם בכך כבר הוחזקה כמי שרואה, ולכן כשתראה בפעם השלישית — הרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.

33 ואם לאחר שכבר ראתה שלוש פעמים עברו עליה שלש עונות תקופות ראייה, שהן כתשעים יום, ולא ראתה שוב במשך תקופה זו — הרי היא שבה בכך להגדרתה כ"תינוקת", ולכן אם חזרה וראתה דם לאחר תשעים יום אלה — דיה שעתה, כשאר הקטנות. וכמו כן אם עוד שוב עברו עליה שלש עונות, ולא ראתה בהן, הרי היא עדיין בגדר זה של "תינוקת", ולכן אם חזרה וראתה דם לאחריהן — עדיין דינה הוא שתהא דיה שעתה. ואולם אם עוד עברו עליה עוד שלש עונות שלא ראתה בהן, וראתה שוב לאחר תשעים הימים הללו — שוב אינה נחשבת כ"תינוקת", אלא כזו שנשתנה ווסתה לתקופת זמן ארוכה יותר. והרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.

34 ועוד בדיניה של הקטנה המוחזקת כמי שאינה רואה דם: כשהגיע זמנה לראות, כאשר נהיית היא ל"גדולה" בהיותה בת שתים עשרה ויום אחד, וראתה, פעם ראשונה שראתה — דינה הוא שדיה שעתה, שכן עד לראייה זו הריהי מוחזקת כמי שאינה רואה דם, ואילו בראייה שניה שתראה — הריהי כשאר הנשים הגדולות ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ואם עברו עליה שלש עונות שאמורה לראות בהן תשעים יום, ולא ראתה, ולאחר תשעים יום אלה שוב ראתה — דיה שעתה, וכשיטת ר' אליעזר שבמשנתנו הסבור שנוהג דין זה בכל אשה ולא רק בזו הסמוכה לזקנתה. ומעתה דנים בדברי הברייתא.

35 אמר מר החכם שבברייתא בדין התינוקת שהוחזקה לראות דם, שאם לאחר מכן עברו עליה שלש עונות שלא ראתה בהן, ואחר כך ראתה — דיה שעתה.